יעקב שהפך לישראל
יעקב הנרדף היה ראוי באמת לירושה, אבל לא נולד בכור. כל חייו נלחם לגלות את טיבו האמיתי, להיות מנהיג ויורש, אף שזה לא התאים לתכנית לידתו. אימו, שידעה את טיבו האמיתי, ניסתה לעזור ולהגן עליו ככל יכולתה. בתוך כך מצא עצמו ממתין פרק זמן ארוך של חיים בכאב בגלות ממשפחתו הגרעינית בעבודתו אצל לבן, בסבל של המתנה ממושכת לאהובת ליבו רחל להקים את הבית שבאמת יחל לו. עד שזכה בה, נותר פרק זמן קצר כל כך למימוש אהבת האמת הזו, שמתגלה כעקרה להמשכיות וצאצאים.
לאחר תקופה ארוכה מאוד יעקב מקבל שכר על עמלו ומאבקו לזכות להיות מי שהוא באמת ונועד להיות. בלילה אחד של מאבק והכנעה עם המלאך זוכה יעקב לממש את טיבו האמיתי. להיות באופן רשמי לאב לאומת ישראל לדורות, לרשת ולהוריש. באותו לילה של התגלות הוא זוכה לתהילת עולם בזכות כך שכוח החיים חזק יותר מכל כוח אחר והוא היה חייב לממש את טיבו האמיתי, להפוך לישראל.
דינה: הסיפור שלא הושלם
בפרשת וישלח, לצד סיפור המימוש של אביה, ישנו סיפור סתום וכואב על דינה שחייה נעצרו בשתיקה. דינה בתם של יעקב ולאה נאנסת על ידי שכם. שכם לא יכל לראות בה אדם חופשי בכך שביקש לממש את מאווייו המיניים. בתוך כך, אשה שעברה אונס במקרא הינה פסולה לנישואין, נגזר עליה לחיות בגפה ובגופה את הפוסט טראומה ולהפסיד את האפשרות להקים בית ומשפחה.
שכם מעוניין לקחת אחריות על מעשיו ולהשיא אותה לאשה ואף מוכן לשלם את המחיר הכואב מאוד של קיום ברית מילה מאוחרת כדי להיות ראוי לשאתה. בו בעת אחיה של דינה יוצאים לנקמת דם והורגים אותו. השאלה הפתוחה שנשארת כאן היא: האם נקמת הדם מיטיבה עם דינה ומחזקת את כבוד המשפחה, או דווקא הורסת לה כל אפשרות לזכות בשיקום חייה האישיים והקמת משפחה? שאלה שנותרת פתוחה. קולה של דינה אינו נשמע במקרא, כקולן של נפגעות ונפגעי האונס שמושתק בחדרי החדרים, יחד עם הקושי העצום לגשת לשיח על מיניות חולה (ומיניות בריאה) ולמצוא את המילים הנכונות לטפל במחלת העריות והמיניות המחריבה.
הסיפור מסתיים בתהיה ללא מענה: מה הייתה בחירתה של דינה אילו ניתנה לפניה: האם להינשא לשכם או לדרוש את עונשו? ואולי אפשרות אחרת שאינה תלויה באף אחת מאלו, רק לטפל בנפשה ולמצוא את הסביבה המיטיבה שמאפשרת לה לחיות בכבוד.
דינה נשארת דמות ללא בחירה, ללא עתיד, ללא תיקון גלוי.
יהודית: התיקון והגאולה
בסיפור החסר של דינה ולתיקונו משתלבת אשה ששמה הוא שמנו: יהודית. בעוד שישראל הוא שמה של האומה, יהודי.ה הוא שמה של הדת המגדירה אותנו עד היום.
במשך שמונה פרקים בהם נפתח ספר יהודית עולה תיאור של מלחמות עקובות מדם, ובהן מלחמת היהודים מול הולופרנס, שר צבא אשור. הספר שם על נס כי לא צבא יהודי שלם הוא זה שמכניע את צבא האויב אלא שהניצחון הוא בכוחה של אשה אחת, יהודית.
כפי שנאמר על יהודית מפי חכמי התקופה, חכמתה הייתה גדולה, חכמת הלב וחכמת ההנהגה והובלת העם בעת משבר:
"גם לא מיום או מיומיים נודעה חכמתך, כי אם מיום הולדך נפלאת בשערים ולבבך שלם עם ה' " (יהודית ח, כז)
יהודית היא צאצאית של שמעון, בנו של יעקב שיצא עם חרבו השלופה להגן על כבודה של דינה בהורגו את שכם ושבטו. כאשר היא יוצאת לקרב, היא אומרת ומקדישה את הכוונה הבאה:
ותשם יהודית את שקה על בשרה ותזרוק אפר על ראשה ותיפול על פניה לפני ה' ותתחנן ותאמר: אל אלוהי אבי שמעון, אתה נתת חרב בידו להינקם בבני נכר על אשר חיללו את אחותו הבתולה (יהודית ט, א-ב)
כך יהודית יוצאת לקרב כשהתפילה שהיא נושאת לפני יציאתה היא גם פרשנותה של אשה לנקום על אונס דינה ואולי זה היה בעצם מאבקה המרכזי. בעולם שבו מיניות האשה הייתה כל כך קלה להשגה, היא שמה לנגד עיניה את דינה וכל קורבנות האונס, ויצאה להשמיע את קולן.
יהודית, בדמותה ובפעולתה, מעניקה ממד נוסף לזהותנו: לא רק עם הנאבק על קיומו, אלא גם קהילה הנושאת על דגלה מוסר, צדק והגנה על הפגיעים ביותר.
המאבק על כבוד האדם
יהודית פועלת במרחב שבו גברים ראו בנשים חפץ, תאווה זמינה, חלק ממסחר המלחמה. היא יצאה לקרב להכניע את הולופרנס וכל צבא אשור באמצעות כך שפיתתה את הולופרנס באותו מקום בדיוק שבו נשים היו מותרות לגברים, שלא ראו בהן נשים או בני אדם אלא רק מימוש תאווה וצורך מידי. שם, במקום שהוא לא ראה בה אדם אלא כלי לסיפוק צרכיו המיניים, בדיוק שם היא תקעה את היתד ואמרה: עד כאן!
עד כאן לשימוש בגוף האשה ככלי מלחמה.
היא עצרה את הולופרנס שביקש להחריב את ישראל ואת העם היהודי בהורגה אותו יחידה באוהלו ונלחמה בגופה לעצור את הניצול המיני שהיה כל כך טבעי במצבים כאלה של גברים רבי מעלה, אשר נשים זרמו למיטתם כשתיית יין. אולי לזה התכוונה כשאמרה:
"כי באו לחלל את מקדשך ולטמא את משכן כבודך ולנתץ את קרנות מזבחך" (יהודית ט, י)
כי המקדש שהיא הגנה עליו אינו רק בניין, אלא כבוד האדם, כבוד האשה וגוף הנשיות כמרחב קדוש.
בדיוק כשם שבירכו את יהודית חכמי בני התקופה לפני צאתה למשימתה להגן על כבוד ישראל וירושלים:
"ייתן ה' אלוהי אבותינו את חינך בעיני רואיך, ויצליח את דרכך לכבוד ישראל וירושלים" (יהודית י, ח)
יהודית: שמנו וזהותנו
לכן, כשאנו חוגגים את חנוכה, עלינו לחגוג ולשאת בגאון את אמנו יהודית. יהודית הנושאת את שמנו העתיק, שלא פחות בזכותה אנו נושאים אותו בגאווה לדורות. כשנדליק את נרות החנוכה נספר על גבורתה של יהודית ונלחם לעצור עוולות מוסריות ובוודאי אלו שהן תוצר של שכרון הכוח ותאוות המלחמות והכיבוש.
נקודת המפנה יעקב שנאבק עם המלאך והפך לישראל מסתמנת כזהה לזו של קורבן דינה שהפכה ליהודית הלוחמת. זהו בעצם המסר של חג החנוכה ושם גם ניתן למצוא את נקודת החיבור בין הישראלי ליהודי. באותו מימוש של חירות, מימוש של העצמי ללא דיכוי, יהודית בישרה לעם היהודי כולו כי היהדות נושאת ונלחמת להשמיע את קולם של הקורבנות. יהודית והיהדות נועדו לעצור את העוולות המוסריות של כיבושי המלחמה ובהן זו הכואבת כל כך, הזילות במיניות האשה, האונס והפגיעה המינית.
לאור המסופר ליהודית, בניגוד לדינה, הייתה הבחירה כיצד לחיות את חייה, והיא בחרה שלא להינשא: "ורבים היו המבקשים אותה לאישה ותמאן" (יהודית טז, כו)
בחירתה היא בחירה של אשה שלמה, העומדת בזכות עצמה ובוחרת את בן זוגה.
הנצחון היהודי- ניצחון השלום
נצחונה האמיתי היה שחרבה הונפה פעם אחת באופן ממוקד כלפי הולפרנס ושמלחמתה זו הביאה בבשורתה את השלום הארוך ביותר:
"וחרב לא עברה עוד בארץ כל ימי חייה, וגם שנים רבות אחרי מותה" (יהודית ט"ז, כ"ז)
בזכות יהודית, אני גאה להיקרא יהודייה.
