אידיאות עמוקות ואירועים היסטוריים ראויים לציון מתרגמים ביהדות להלכות דקדקניות, הנותנות להם צורה ממשית ודרך מעשית להעלאתם מחדש למודעות הכלל.
הדלקת הנרות בחנוכה היא המצווה המרכזית בחג ומטרתה – פרסום הנס. הנרות הדולקים כאות לנוכחות הא-ל בהיסטוריה, ועדויות לאפשרות הממשית של גאולה. בשלושה מן החגים עומד הנס כיסוד המכונן של החג. חגים אלה הם שלושת חגי הגאולה: פסח, המציין חירות מעבדות והתכוונות לקראת חירות רוחנית; פורים שבו חוגגים הצלה מאיום ממשי של השמדה פיסית; וחנוכה, שהעילה לכינונו היא ההצלה הרוחנית שהושגה על-ידי הניצחון על היוונים.
לגבי כל הזמנים האלה קבעו חז"ל שנשים חייבות להשתתף במצוות החג, על אף הפטור הכללי שניתן להן ממצוות אשר לגורם הזמן יש חלק בהגדרתן ("מצוות עשה שהזמן גרמן").
הנימוק המובא לכך הוא: "שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג ע"א); הווי אומר: היות שלאותה התרחשות היסטורית ולמצוקה שקדמה לה ניתנת משמעות בהיותה אירוע כלל ישראלי מן הראוי לציינם על-ידי כלל העם, נשים וגברים כאחד.
לא זו בלבד שנשים נכללו בגאולה, אלא שבכל האירועים האלה לקחו נשים חלק פעיל בהבאת הישועה. על גאולת מצרים נאמר: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב). על ההצלה שאנו מציינים בפורים אין צורך להכביר מלים. ובחנוכה מספרת לנו המסורת על שלוש נשים שונות אשר גבורתן תרמה למרד החשמונאים.
על כל-פנים, נשים חויבו במצוות החגים האלה: בקריאת מגילת אסתר, או שמיעתה, בחג הפורים; ברוב רובן של מצוות חג הפסח, כולל שתיית "ארבע כוסות" דרך חירות; ובהדלקת נרות בחג החנוכה. בשונה משתי המצוות הראשונות, הדלקת הנרות אינה צריכה בהכרח להתבצע באופן אישי על-ידי כל אחד ואחת, ולכאורה די בזה שתודלק מנורה אחת בכל בית. עם זאת, כנראה מפני חיבובה של מצוות ההדלקה, נקבעו באופן ייחודי למצווה זו שלוש קטגורית שונות: קיום מינימאלי של נר אחד בכל לילה; קיום למהדרין שבו ההדלקה היא לפי מספר בני הבית; ו"מחלקה ראשונה" של קיום למהדרין מן המהדרין, שבה ההדלקה נעשית כדעת בית-הילל , בסדר עולה, בהתאם למספר ימי החג.
לפי מנהג "המהדרין" שאותו אימצה ההלכה האשכנזית, בנוסף למנהג "המהדרין שבמהדרין" , על מספר החנוכיות שמדליקים בבית להיות זהה למספר בני הבית החייבים בהדלקה, ומכאן בפשטות שגם על האישה שבבית להדליק נרות משלה. דא עקא, נשים ויתרו על קיום המצווה באופן עצמאי והסתפקו בהדלקה של "בעל-הבית". סיכום המצב הוא אפוא כדלהלן:
1. נשים חייבות בנר חנוכה.
2. ההלכה האשכנזית אמצה את הנורמה של הדלקת נרות על ידי כל בני הבית.
3. נשים לא נהגו בדרך כלל להדליק נרות חנוכה.
יוצא שנשים לא רק ויתרו במקרה זה על הזכות לקיים מצוה באופן עצמאי, אלא שלמעשה הן זנחו מרצון חובה הלכתית החלה עליהן. וכך תמה על העניין בלשונו הציורית, החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המאה הי"ח) הכותב כדברים האלה: מדוע זה פנה הודה והדרה של האישה, ולעומת הילדים הקטנים המדליקים ומשולים למאורות, נשארת היא בצל, רחוקה מן האורה ("ברכי יוסף" על השולחן ערוך, אורח חיים, סי' תרעא).
התירוצים שנתנו רבנים לעניין: "אשתו כגופו" ובעיית הצניעות, שיקפו תפיסות חברתיות מקובלות, יותר משביטאו אמת הלכתית. הדלקה פעילה בטקס דתי, גם אם הוא תוך ביתי, לא התאימה לתפיסה המקובלת של מקומה של האישה בבית ובחברה. נשים העדיפו שלא להשתתף באופן פעיל בהדלקה.
לעומת זאת, הן ציינו את החג בדרך המיוחדת להן: "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרע) והיו גם מנהגים של הימנעות ממלאכה במשך ימים שלמים בחג. אופן ציון החג – פסיבי, אבל המסר – עצמאות משעבוד תמידי לעבודות הבית וקביעה עצמית של צביון החג.
נשאלת השאלה: האם ויתרו נשים על החירות המתבטאת בעשיית מצווה וביטאו על-ידי כך את הפער בין מצבן לבין מצוות הדלקת הנרות, המבטא חירות ועצמאות רוחנית? או שמא דווקא הימנעותן מן המצווה בטאה חירות אמיתית, על ידי בחירתן (הפסיבית, יש לומר) שלא לקיים את המצווה ככתבה ולציין את החג בדרך משלהן?
