החברות השונות בנות העת החדשה ובנות זמננו, כולל זו הישראלית – אינן יוצאות מכלל זה. תהליכי האמנסיפציה והחילון מזה והרעיון הציוני, המאמץ את דפוסי הלאומיות המודרנית אל חיק ההוויה היהודית מזה, היו כרוכים במאמץ מודע לפרש מחדש את העבר, להעריכו באופן שונה ולהדגיש בו הדגשים חדשים. חגי ישראל נושאים ברובם מטען היסטורי ולכן הייתה למאמץ זה השלכה ישירה על הדרך, בה הם נתפרשו ליהודים בני העת החדשה בכלל ולבניה ולבנותיה של החברה היהודית הישראלית בפרט.
מעמדו של חנוכה בהוויה הישראלית שונה ממעמדם של חגים וימי ציון מסורתיים אחרים. באלה קרה לרוב אחת משתיים: בחלק מהמקרים איבד החג את משמעותו בשביל הציבור החילוני ונותר חג, שרק הציבור האורתודוקסי – ולעתים גם הרפורמי והקונסרבטיבי – מתייחס אליו. במקרים אחרים נעשה ניסיון של הציבור החילוני לאמץ לעצמו חלק מהתכנים והסמלים של החגים הדתיים ולעתים רחוקות גם להוסיף עליהם תכנים חדשים.
שונה הוא המצב באשר לחנוכה. אין ספק שזהו חג מרכזי ביותר בהוויה התרבותית הישראלית. הוא נתפס כחג מרכזי בציבוריות הישראלית בכלל ובמערכות החינוך שלה בפרט. ואולם, למרות שחנוכה הוא חג מסורתי, מקורה של מרכזיות זו אינו דתי. בשביל היהודי שלפני העת החדשה לא היה זה חג מרכזי כל עיקר. המסורת לא קבעה בו איסורי מלאכה ואף לא טקסים מרכזיים, מלבד עצם הדלקת הנרות וההרחבה המסוימת של התפילות. חשיבותו של חג זה בהוויה הישראלית נובעת מן המשמעות החילונית שהוענקה לו. רק ממנה שבה ונגזרת המשמעות המוענקת לו על ידי הציבורים הדתיים השונים.
כדי לעמוד על משמעותה של תופעה זו, שומה עלינו לבחון תחילה את יחסה של המסורת הדתית לחג זה. שלא כהרגלה לגבי חגים אחרים, המשנה אינה מקדישה לחנוכה כל דיון, למרות שאין ספק שהחג היה נוהג במידה זו או אחרת. מעט החומר הקיים מתקופה זו – בתלמוד ובתוספתא – לא הוכנס על ידי עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, אל תוך ספרו. אנו יודעים גם, שעוד אחרי חורבן הבית, בסוף המאה הראשונה לספירה, לא חדר החג באורח מלא ומובן מאליו לכל שכבות הציבור היהודי. בין אם יחס זה נובע מרצונם של חכמים בדורות שאחרי המרידות לטשטש את עקבות מרד החשמונאים ובין אם הסיבות למצב עניינים זה הן אחרות, מכל מקום ברור שבספרות המשנה והתלמוד מקומו של חנוכה שולי ביותר.
לעניינו חשובה עוד יותר מן הבעייתיות ההלכתית וההיסטורית של חנוכה הרפיפות הרעיונית המלווה אותו. ברור, שהחג בא לציין את האירועים הקשורים למרד החשמונאי ואת הצלחתו של מרד זה. ואולם, תוכנו של חג אינו מתמצה בהבנה היסטורית של האירועים שבגינם הוא נחוג. שאלה מרכזית לגביו היא כיצד נתפסים האירועים, מהו התוכן המוענק להם וכיצד אמור זִכְרון העבר לעצב את ההווה. כאן אנו נתקלים במבוכה ובחוסר אחידות מובהקים. מצוותו המרכזית והמיוחדת של החג היא הדלקת הנרות, לשם 'פרסומו של הנס'. אולם מהו הנס?
במסכת שבת שבתלמוד הבבלי (כא ע"ב) מובאת הברייתא, המפתחת את הסיפור האגדי בדבר נס פך השמן. שם הופך ההיבט ההיסטורי , הצבאי והפוליטי, היינו מרד החשמונאים ומאבקם ביוונים-הסורים, רק לרקע לעניינו האמיתי של החג. החג נתפס כמציין את חידושם הניסי של סדרי העבודה בבית המקדש לאחר שֶחוּלל. לעומת זאת, כתוספת לתפילת חנוכה שבסידור התפילה, 'על הניסים', מוצע הסבר אחר לגמרי. כאן הדגש הוא על ניצחון ה'מעטים' את ה'רבים', ה'צדיקים' את ה'רשעים', ה'חלשים' את ה'חזקים'. מובן, שגם כאן מדובר בנס, שהרי כרגיל מנצחים החזקים והרבים את החלשים והמעטים. ואולם זהו נס היסטורי שעניינו הוא הניצחון הצבאי. לפי הסיפור המסופר בקטע תפילה זה, בא חידוש העבודה בבית המקדש, רק 'אחרי כן'. הוא אינו המוקד ולא מיוחסים לו שום ניסים.
אלה רק שניים מההסברים היותר נפוצים למהותו של החג, שעוצבו על ידי המסורת. במקומות אחרים מוצע שסיפור חג החנוכה קשור למיתוס על יהודית והולופרנס שאנו מכירים מן הספרים החיצוניים או אף לחילופי העונות וליום הקצר בשנה. גם מיתוס 'חנה ושבעת בניה' חדר מספרי המקבים אל המקורות המסורתיים ונעשה לתוכן מקובל של החג. לשפע זה של הסברים שונים וסותרים יש להוסיף, שהיהודי המסורתי, שהתחנך על ברכי המקורות הדתיים, לא היה יכול לדעת על החשמונאים כמעט דבר. כל המקורות ההיסטוריוגרפיים, שאנו מסתמכים עליהם היום, היו חסומים בפניו כמעט לגמרי. מקורות חילופיים לא הוצעו בפניו. הוא ידע על יציאת מצרים ועל חורבן הבית, על שיבת ציון ועל המרד ברומאים. המושג שיכול היה להיות לו על החשמונאים היה מבוסס על קטעי אגדות ועל רמזים מבודדים בלבד.
המסורת מקבלת אפוא את חג החנוכה ואת הדינים הנוהגים בו כנתינתם. ויחד עם זאת אין היא יודעת לתת לעצמה דין וחשבון מסודר על השאלה מהו תוכנו האמיתי של החג. ברור, על פי רוב, שעומד ביסודו 'נס' ושהנס קשור בדרך זו או אחרת למלחמת החשמונאים. השאלה מהו הנס הזה, או במילים אחרות: לְמה מבקש חג החנוכה לחנך, אינה זוכה לתשובה של ממש.
על הרקע הזה התפתח חג החנוכה המודרני בשני כיוונים וזכה למעמד מרכזי שלא נודע לו עד אז. ראשית, חנוכה מהווה בשביל יהודים רבים בארצות הנצרות שלאחר האמנסיפציה מעין תחליף ל'כריסמס' הנוצרי. מתנות חנוכה ומנהגי חנוכה משפחתיים רבים נוצרו מתוך הצורך של יהודים מתבוללים – ברב או במעט – להתמודד עם חגם המרכזי של הנוצרים. חשוב לעניינו יותר הכיוון השני. האתוס הציוני, בחפשו אחרי גיבורי הזדהות מן העבר היהודי, אימץ לו את המקבים אל לוח ליבו ויחד עמם את חגם. המקבים סימלו את בריאות הגוף ואת הגאווה הלאומית. מדינתם של אלה הייתה הישות האחרונה לפני זאת שאותה ביקשו הציונים להקים בארץ ישראל. יחד עם הקנאים מתקופת המרד הגדול, עם לוחמי מצדה ועם חייליו של בר כוכבא הם היוו את דגם ההזדהות האחרון. אחרי אלה באה הגלות ממנה ביקשה הציונות להיפטר. גלות זו לא נתפסה כמי שיכולה להעניק להם סמלי הזדהות. את אלה חיפש האתוס הציוני במקבים ובמורדים ברומי.
סמליה של ציונות זו היו חילוניים מובהקים. שירי חנוכה דיברו על 'גבורות ישראל', על עם ישראל שיתאחד יקום ו'יגאל' ועל 'מכבי מושיע ופודה'. יותר מכל ביטאו את היחס לחנוכה מילות שירו של זאב חבצלת: "נס לא קרה לנו/ פך שמן לא מצאנו/ בסלע חצבנו עד דם/ ויהי אור". הנס הוא הקטגוריה של הגלות השנואה. הצִפייה לנס מסמלת, את מעמדו הפסיבי של היהודי הגלותי, שאינו לוקח את גורלו בידיו. ואילו אנו עשינו את הדבר במו ידינו בחציבתנו בסלע עד דם. אנו הבאנו את האור. דווקא משום שהיה 'מוזנח' וצדדי כל כך יכולה הייתה הלאומיות המודרנית לאמץ לעצמה חג זה.
דווקא משום שהמיתוס סביבו היה מעורפל כל כך, ניתן היה להחליף את המיתוס המסורתי במיתוס היסטורי. חנוכה אִפשר בְקלות רבה לפתח את הסיפור 'האמיתי' במקום הסיפור המסורתי. נראה, שרק אל מול חנוכה שכזה – שזוהי משמעותו וזהו מעמדו המרכזי – צריכה הייתה היהדות הדתית לשוב ולעצב את משמעותו של חג החנוכה שלה. גם היא הייתה צריכה למצוא לו מקום מרכזי. בין 'מי ימלל גבורות ישראל' ל 'מי ימלל גבורות השם' חזר חנוכה והפך מחג חילוני לחג דתי בעל חשיבות של ממש בלוח העברי.
מקורותיו של ה'מיתוס' הציוני בדבר מֶרד החשמונאים הם היסטוריים. הוא נִסמך בראש ובראשונה על ספרי המקבים, אולם גם על ספריו של יוסף בן מתתיהו. הוא מְספּר על המֶרד הלאומי הגדול, על גבורתם של היהודים ועל אומץ ליבם וחכמתם הצבאית. המיתוס הלאומי הזה מעוניין יותר בירושלים מאשר בבית המקדש, ובסממני העצמאות המדינית יותר מאשר בטוהר השמן. ואולם, למרות המאבק שבין מיתוס זה לבין המיתוס המסורתי, שוררת ביניהם גם קרבה רבה. שניהם מבקשים להעניק לחג משמעות שתהיה רלבנטית להווה. במובן זה, ניתן לומר שהציונות פעלה לגבי חנוכה בדרך מסורתית לחלוטין. היא הפכה זיכרון היסטורי לזיכרון ריטואלי, המשמש בסיס לערכי החינוך של ההווה. חנוכה הציוני ביקש להנחיל את מורשת החשמונאים, באותה דרך בה ביקש פסח המסורתי להנחיל את מורשת יציאת מצרים. חנוכה החילוני הזה ביקש לצוות על בריאתו של 'היהודי החדש' מתוך שורשיו ההיסטוריים. הוא לא הסתפק בציון המקבים שהיו, אלא ביקש לחנך דור חדש של מקבים.
מה משמעותו של סיפור ציוני זה בשבילנו? רק מיתיזציה של סיפור היסטורי הופכת אותו לבעל ערך חינוכי. רק כמיתוס יכולה ההיסטוריה להיות בסיס לחיי ההווה, ולהיכנס לזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. השאלה היא רק מהו המחיר אותו אנו משלמים בעבור 'ייצור' מיתוס כזה, ומהן המגמות הפועלות בעת ייצורו. כשאנו מתבוננים במיתוס הציוני של חנוכה, אנו מגלים מהר מאוד היכן נחתך סיפור זה: הוא נחתך ברגע שבו הוא מתחיל להיות בעייתי, הוא נחתך ברגע שבו מתחילה ההתחלה ההירואית לרמז אל הסוף העלוב של אותה ממלכה, המאבדת עצמה לדעת בחיק פומפיוס הרומאי, הוא נחתך ברגע שבו אנו צריכים דווקא להתחיל ולשאול את השאלות המרכזיות בדבר מורשת מלכות החשמונאים.
כשלעצמה אין תופעה זו צריכה להפתיע אותנו או אף לקומם אותנו. המיתוס הציוני הזה נוצר עבור דור מסוים ועבור מציאות מסוימת. הכרח היה לפאר דווקא את הגבורה ואת השאיפה לעצמאות מדינית. הכרח היה למצוא – ואפילו להמציא – גיבורים מפוארים מן העבר. כך נהגה כל תנועה לאומית מודרנית וכך עשתה גם הציונות. השאלה אותה אנו צריכים לשאול אינה, האם אנו מבינים מדוע נוצר המיתוס הזה, אלא, מה יכול להיות המיתוס הנכון לנו. אם אנו רוצים להמשיך ולחגוג את חג החנוכה עלינו לבחון במלוא הרצינות מהו התוכן הדתי והרוחני שאנו יכולים לצקת לחג.
ברור, שאין זה התוכן המסורתי הפשוט – בגירסה זו או אחרת שלו. אולם באותה מידה ברור שאין זה התוכן ה'ציוני' הקלאסי. דומה שבגרנו מעט ואיננו זקוקים לעצימת עין היסטורית, על מנת לייצר גיבורים ועל מנת לחוש את הקשר אל העבר. אנו מודעים גם יותר מדי לצידו השני של מטבע יצירת המיתוס הציוני. הקשר אל החשמונאים, הקנאים וה'ביתרים' נועד לחפות על ניתוק הקשר הממשי והחי עם ההיסטוריה היהודית ועם היצירה היהודית. הוא עלול להוות את הבסיס, לא רק לעיצובו של 'יהודי חדש' הגאה והמגן על עצמו, אלא גם ללאומנות גסה, המקדשת את הכוחנות לשמה והמתכחשת לגאוותו ולזכויותיו של הזולת.
אנו זקוקים למיתוס חדש שיהיה רלבנטי מבחינה חינוכית ודתית בשבילנו. אנו זקוקים לפרספקטיבה של המיתוס הציוני הקלאסי ולפרספקטיבה של המיתוס המסורתי גם יחד. ועם זאת איננו רשאים לקבל את התמונה החלקה והפשוטה של המיתוס המסורתי, החומק על פי רוב מן המשמעות הלאומית של המאורעות, ואף לא את התמונה החלקה והפשוטה של המיתוס הציוני הקלאסי, החומק גם מן הבעייתיות של ממלכת החשמונאים וגם מן העומק של המורשת ה'גלותית'. אנו זקוקים לראייה חדשה של מושגי-ערך כ'גבורה' ו'אור'.
למאמץ זה שני כיוונים. הכיוון הראשון הוא ההתמודדות המחודשת עם שאלת משמעותו של העבר. שומה עלינו לשאול במלוא הרצינות מהו היחס הנכון לנו בין חקר ההיסטוריה לבין האופן שבו יתפקד זיכרון העבר מבחינה תרבותית וחינוכית. כקודמינו גם אנו זקוקים למיתוס שיפתח לנו את הדרך להתמודדות אמיתית עם ההיסטוריה שלנו על היבטיה השונים. עם זאת דומה שאיננו זקוקים עוד ליד מכוונת, שתקטע את הזיכרון ההיסטורי במקום שבו ההיסטוריה מפסיקה לשרת מגמה זו או אחרת.
כך באשר לראיית מלחמת החשמונאים כמלחמת אזרחים ומלחמת תרבות. אל לנו להתעלם מראייה זו. אדרבא, עלינו להתמודד עמה במלוא הרצינות ולו כדי שנקנה כלים להתמודדות עם מלחמת האזרחים הקרה, שהחברה שלנו נתונה בה כבר שנים רבות. באותה מידה עלינו להתמודד עם העובדה שאחת הדילמות המרכזיות של המדינה אותה הקימו החשמונאים הייתה כיצד לשלב אופי לאומי עם השתלבות במרחב תרבותי ומדיני מורכב. חיוני לנו לבחון כיצד עשו זאת וכיצד בקשו חוגים בעם למנוע זאת. אם תוצאותיו של כשלון ההתמודדות הזאת היו הגברת הקנאות, עיוורון כלפי התרבות הסובבת וניסיון לכפות אורחות חיים על אחרים – גם זאת עלינו להכניס בחשבון עולמנו ההיסטורי.
אבל מבטנו אינו יכול להיות מופנה רק אל חשבון העבר ואל מה שהוא עשוי ללמדנו. מבטנו חייב להיות מופנה קודם כל אל ההווה ואל העתיד שלשמם אנו זוכרים את העבר ומציינים אותו. אם אנו רוצים להמשיך ולחגוג את חנוכה עלינו לשוב ולבחון את משמעותו של החג בשבילנו – ממש כשם שעשו זאת דורות קודמים. מתוך המשא והמתן עם המסורת הדתית ועם המטען הציוני המודרני צריך לצמוח אופן עיצובו של החג הנכון לנו.
בבואנו לעשות זאת אנו מצווים לשאול את עצמנו מהו האור שאנו מבקשים להביא אל חיינו וכיצד צריך חג האורים לחבר בשבילנו לא רק בין עבר לעתיד, אלא גם בין מסורת דתית-לאומית לעולם ערכים הומניסטי ולאחריותנו האנושית. במילים אחרות, כשאנו חוגגים את חג החנוכה אנו שואלים כיצד יצמח מתוך ההתייחסות אל המיתוס ההיסטורי שלנו, אותו האופן שבו אנו כיהודים נישא באחריות כלפי עולמנו וכלפי כל הנברא – והנבראת – בצלם.
אנו שואלים את שאלותינו האנושיות מתוך ההקשר היהודי שלנו, אולם אנו עושים זאת גם מתוך התבוננות במגוון הדרכים שבהן נשאלות שאלות אלה על ידי בניהן ובנותיהן של תרבויות ודתות אחרות. אם חנוכה מבקש להציע חירות, אור והתחדשות – ואת כל אלה מצאנו במקורות המסורתיים שלנו – עלינו לבחון מה משמעותם של אלה בשבילנו. מהי החרות לנו, החיים היום והשותפים למאבק למען כינונה של הכרה אנושית טובה יותר? כיצד נבטיח את חירותנו בלא לשעבד אחרים? כיצד נרבה אור בחיינו ובחיי זולתנו? מהם ממדי ההתחדשות שנצליח להעניק למעשינו ולדרכנו?
המעיינות שמהם נשאב את הכוח לצעוד בדרך זו עשויים להימצא לנו הן במורשתנו היהודית והן במורשתנו האוניברסלית. שתי אלה צריכות להשתלב בשבילנו לאחדות אחת המעניקה כוח וערך לחיינו. המאבק על זכויותיו היסודיות של כל אדם – גבר כאישה, ילדה כמבוגר, חילוני כדתיה, בן עמנו כבת עם אחר – אינו 'תוספת' חיצונית שאנו מוסיפים ליהדותנו. מאבק אוניברסלי זה הוא אבן יסוד באוֹרַח שבו אנו יכולים – ורוצים – להיות יהודיות ויהודים, באוֹרַח שבו אנו יכולים – ורוצים – לכונן חברת רוב יהודית במדינת ישראל.
חנוכה תשס"ב נראה קשה מרבים מקודמיו, כולנו חווים את החרדה שנוסכים בנו האירועים באזורנו והאירועים בעולם כולו. קל מאוד להיגרר, לא רק לפסימיות ולייאוש, אלא גם לשנאת הזר, לאובדן האמונה ולמלחמת חורמה בחירויותיו ובזכויותיו של האחר. חנוכה, כפי שאנו מבקשים לעצבו, צריך לשמש תריס כנגד מגמות אלה. גם כשאנו נאבקים על הקיום, עלינו לזכור שאנו מצווים לחצוב בסלע עד דם כדי להביא אור. גם כשאנו חרדים לגורלנו, עלינו להאמין בערכה של חירות ובכבודם של יתר הנבראות והנבראים בצלם אלוהים. הנרות שאנו מדליקים השנה אינם יכולים להיות אלא נרות של 'אף על פי כן'. אף על פי כן אנו חוגגים. אף על פי כן אנו מאמינים.
אף על פי כן אנו מבקשים לכרוך יחד את זכר מאבקם של החשמונאים למען חיים יהודיים טובים יותר עם מאבקנו – כיהודיות וכיהודים – למען עולם טוב יותר וחופשי יותר.
