יום ההולדת של חג החנוכה הוא ביום כ"ה בכסלו בשנת 164 לפנה"ס, היום בו שוחרר בית המקדש מידי היוונים וטוהר מן העבודה הזרה וממעשי חילול הקודש שנעשו בו. המקבים הרסו את המזבח שטומא בקורבן חזיר ובנו במקומו מזבח חדש. היום שבו נחנכו המקדש והמזבח החדש הוא יום לידתו של החג ומכאן שמ ו- חנוכה משורש ח.נ.ך. החג הצעיר ביותר בחגי ישראל המסורתיים הוא לפיכך בן 2163 שנים. עובדה זו כשלעצמה מחייבת אותנו לעמידה של יראת כבוד ויחס של אחריות כלפי יצירה עתיקה זו.
בחינת תולדותיו של החג מלמדת ששלושה ערכים או מוטיבים – ה"אור", ה"נס" וה"גבורה" – התקיימו בחג מראשיתו זה לצד זה, אלא שכל דור בחר את הערך שהתאים לו על פי צרכיו המיוחדים באותו הזמן, הדגישו וטיפח אותו באמצעות טקסטים מתאימים ומנהגים חדשים. כך נולדו המנהגים והטקסים המגוונים של חג זה. כל דור וכל עדה בישראל הוסיפו נהגים חדשים, על פי תפיסתם המיוחדת את החג והללו צמחו והתגבשו במשך הדורות והפכו לנחלת הכלל או דעכו ונעלמו לגמרי.
האור
המצווה המרכזית של חג החנוכה היא מצוות הדלקת הנרות. מצווה זו עברה גלגולים רבים עד עיצובה מהדלקת נר אחד בכל יום ועד הדלקת הנרות בסדר עולה עד לשמונה נרות כמנהג הלל הזקן. השאלה המרכזית שיש לשאול היא מה ראו אבותינו אשר יצרו חג חדש למקדו דווקא סביב מצוות ההדלקה?
במקורות אנו מוצאים כיווני הסבר שונים ומגוונים למקורה של מצוות ההדלקה. ברור, שצריך להיות לדבר קשר עם הדלקת המנורה בבית המקדש בעת חנוכתו. ספק גדול אם בזמן חנוכת הבית אכן נמצאה המנורה המקורית של הבית השני בבית המקדש, שהרי ספר מקבים א' מספר על גזלתה בידי אנטיוכוס חמש שנים לפני המרד. עדות עקיפה לכך אנו מוצאים במדרש האגדה "פסיקתא רבתי": "ולמה מדליק נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יוון, נכנסו לבית המקדש ומצאו שם שמונה שיפודים של ברזל וקבעו אותם והדליקו בהם נרות".
הסבר זה למצוות ההדלקה מותירנו עם שאלה חשובה: מה המקור לשמונת הימים בהם אנו מצווים להעלות את האור במנורה, שהרי במנורת המקדש המקורית הועלו רק שבעה נרות? מקור עתיק שיכול לתת תשובה לשאלה ואף להצביע על כיוון הסבר אחר לעצם השימוש באור בחג הוא ספר מקבים ב', המהוה תקציר של אגרת שנשלחה ליהודי מצרים לחוג את החג. במקור זה מצוין שבראשונה נחוג החג כתחליף לחג הסוכות, שחגיגתו נמנעה מהעם בגין מאורעות המרד. סוכות הקדום היה החג המרכזי של העלייה לרגל ואחד מהמוטיבים המרכזיים בו היה העיסוק במזבח. יתכן והעם החוגג את חנוכת המקדש המחודשת העתיק את מנהגי סוכות הקשורים במזבח ובהתכנסות ההמונית בבית המקדש אל החג החדש וקבע את משכו כמשך חג הסוכות (שבעת ימי הסוכות בצרוף שמיני עצרת). ומה הקשר למצוות ההדלקה?
אפשר להניח כי גם מוטיב האור הושאל מחג הסוכות. מקורותינו מרבים לתאר את שפע האורות, האבוקות והלפידים שהציפו את רחובות ירושלים בלילות חג הסוכות במסגרת שמחת בית השואבה שהיתה קרנבל של אור, מוסיקה וריקודים: "ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה".
חפירה מעמיקה בתולדותיו של החג חושפת אפשרות סבירה שמקורו של מנהג הדלקת הנרות קדם בהרבה לאירוע ההיסטורי של חנוכת בית המקדש. על פי אפשרות זו מקורו של החג בחג חורף קדום, שבמסגרתו גייסו בני האדם את עצמם לצדם של האור והשמש במאבק למול האפלה והקרה של ימות חורף. הדלקת הנרות היתה במקורה אקט מאגי שמטרתו לסייע לכוחות האור. במרצות הדורות הפכה הדלקת הנרות למנהג עממי האופייני לחגי חורף של עמים רבים.
במסכת עבודה זרה שבתלמוד הבבלי אנו מוצאים את האגדה הבאה: תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: "אוי לי! שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים". עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר: "מנהגו של עולם הוא". הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם (אומות העולם) קבעום לשם עבודת כוכבים.
סיפור קדום זה משקף את החרדה האנושית מתהליך התקצרות היום, שמתחיל ב-21 ביוני מידי שנה ושמתהפך ב-21 בדצמבר. מסיפור זה עולה שלקראת חודש טבת, כאשר היום הקצר ביותר של השנה כבר חלף, נהגו העמים באזורינו לחוג חג של שמונה ימים. נקל לשער שבמרכז אותו חג עמד מוטיב האור. ומה עם שמונת ימי התענית?
אמנם בלוח השנה העברי אין אנו מוצאים "חג עצוב", הממוקם במעברו השני של הלוח בתקופת התמוז, אולם ידוע לנו בברור על כיום חג כזה בעמי האזור. במרכז חג זה עמד מותו של האל תמוז, שבגלגולו ההלניסטי נקרא דיוניסוס. הוכחה ברורה להכרות אבותינו עם חג זה מצויה בדברי הנביא יחזקאל החוזה תמונת תועבה של נשים המקוננות על מות האל תמוז, לא פחות מאשר בחצר בית המקדש בירושלים:
"וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז; וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם; עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת, גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה". יחזקאל, ח יד-טו
על פי כיוון הסבר זה ניצלו המכבים, מעצביו הקדומים של חנוכה, את החג העממי שנהוג היה באזורינו בתפר שבין כסליו לטבת, והסבו את תכניו ומנהגיו לתחום הלאומי והדתי. הנרות שסמלו במקור את האור הקונקרטי הנאבק בחשכה הפכו לסמלם של ערכי האמונה, התקווה וההודיה. מרגע שאור הנרות הפך למצוותו העיקרית של חג החנוכה המתחדש הוא קיבל מימד רוחני סמלי. דבר זה בא לידי ביטוי באיסור להשתמש באור הנרות לצרכים קונקרטיים כל שהם ולהותירם כסמל וכזכר לנס.
מוטיב האור והאש הנם מוטיבים מרכזיים במערכת סמליה של כל חברה. ערכים ועקרונות רבים מסומלים על ידי מוטיב זה ובהם הצדק, הקדושה הגבורה ועוד.
בין נס לגבורת אנוש
כאשר אנו מזכירים את הנס של חג החנוכה, אנו חושבים באופן טבעי על נס פך השמן, אותו פך שאמור היה להספיק ליום אחד של בעירה אך בסופו של דבר פרנס את מנורת המקדש במשך שמונה ימים תמימים. אולם, בדיקת המקורות תלמדנו שסיפור הנס מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, שנחתם בבבל הרחוקה קרוב 700 ל- שנים לאחר מרד החשמונאים. באף לא אחד מהמקורות המתארים את המרד או המזכירים את חג החנוכה (כגון כתביו של יוסף בן מתתיהו) לא מוזכר ה"כד הקטן", עד שנראה שמי שבאמת מצאוהו הם חכמי בבל ולא משחררי המקדש!
מהיכן צץ הכד?
בין חוקרי ההיסטוריה בימינו התעורר ויכוח, האם פעלו חכמי ישראל יוצרי המשנה והתלמוד באופן מכוון להשכיח את זכרו של הסיפור ההיסטורי שבמרכזו מלחמות המכבים. המצדדים בסברא זו מעלים שני נימוקים עיקרים לכך. הראשון הוא חששם של החכמים מרגשות לאומיים סוערים ומרוחות מרד שיובילו את העם לאסונות נוספים כדוגמת חורבן בית שני וכשלון מרד בר כוכבא. השני הוא הסתייגותם של חכמינו מסגנון שלטונם של בית חשמונאי, שבראשיתו, נלחם במתיוונים אולם בסופו נהפך להלניסטי לכל דבר. חז"ל סרבו לקדש את עצם המסגרת המדינית העצמאית, ומשעה שזו סרחה, טוענים חלק מהחוקרים, ניסו להדחיקה מהזיכרון הלאומי.
בכל מקרה, בין אם הדבר נעשה במכוון ובין אם לאו, הסיפורים ההיסטוריים נדחקו לצד. ספרי החשמונאים לא זכו להתקדש במסורת ישראל ורסיסי המידע המצויים בספרות חז"ל לא יכלו לשמר את זיכרון המרד והלחימה כבסיסו של החג. על רקע זה תפס סיפור נס פך השמן את מקומו. כשם שהזיכרון ההיסטורי התאים לימיה של מלכות חשמונאי כך גם הנס התאים לדורות של יהודים בגלות, שהאמונה בנס ובתשועת האל היוו לגביהם מקור של תקווה וחיזוק.
חשוב לציין כי למרות המקום המרכזי של הנס במערך הרעיוני של החג, לא אבד זכרם של המכבים. הציבור הרחב סירב לוותר על סיפורי הגבורה והמסירות וכך בצדו של סיפור הנס התפתחה ספרות עממית של סיפורי גבורת החשמונאים. ספרות זו השפיעה רבות על תפילות החג ופיוטיו וכך לקראת המאות שמינית-תשיעית התייצבו שני המוטיבים, הנס והגבורה, זה לצד זה בבסיסו של החג.
עם ראשיתה של ההתעוררות הלאומית היהודית בזמן החדש והתגבשותה של התנועה הציונית, התעורר מחדש המתח שבין שני המוטיבים הקדומים. הציונות בחפשה אחרי מוטיבים לאומיים, אמצה במהירות רבה את מלחמות המכבים כדגם להזדהות. חנוכה הפך לחגה המרכזי של הציונות ולו שני אחים צעירים: ט"ו בשבט ול"ג בעומר. הדגשת מוטיב הגבורה וההקרבה בא פעמים רבות לידי ביטוי במקביל לביטולו של מוטיב הנס ולנטישתו הבוטה. דוגמה מובהקת הוא שירו הידוע של א.זאב: "אנו נושאים לפידים": "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו! בסלע חצבנו עד דם ויהי אור! ". די להיזכר בסערה הציבורית שהתעוררה עם דרישת המפלגות הדתיות, שלא להשמיע שיר זה בטקס הדלקת משואות יום העצמאות, על מנת להבין את המטענים הערכיים והרגשיים הטמונים במאבק המוטיבים.
בשנים האחרונות, נראה כי גם מעמדו של מוטיב הגבורה וההקרבה נשחק בציבוריות הישראלית. סמלים ומנהגים שונים, שכוחם היה יפה בראשיתה של המדינה, נתפסים על ידי ישראלים רבים כאנכרוניסטיים ובלתי מתאימים למציאות חיינו. תמורה זו מציבה את חג החנוכה פעם נוספת על צומת דרכים רעיונית, שהיא למעשה צומת הדרכים עליה ניצבת החברה הישראלית. הציבור היהודי, נקרא גם בדורנו, לעצב את פניו של החג ולהעשירו ברובד חדש של ערכים ומנהגים.
